"יצאתי מאיזור הנוחות שלי והתפתחתי כרופא"

רופא הנבחרת הצעירה, ד"ר לי יערי, מספר על ההתנדבות שלו בטוגו, התקופה ששימש כרופא בקבוצת פוטבול והוקי בארה"ב ועל החיים כרופא במספר מקומות במקביל: "אני מאוד אוהב את זה ואת מה שאני עושה. אני משלב עניין התנדבויות ונתינה עם הידע והיכולות המקצועיות"

איתן דותן

רופא הנבחרת הצעירה של ישראל, ד"ר לי יערי בן ה-42, משלב את עבודתו כרופא במספר לא מבוטל של מקומות ואוכלוסיות. יש לו קליניקה פרטית בהדר יוסף וברמת אביב, הוא עובד במשרה מלאה ביחידת הספורט של המרכז הרפואי רבין בפ"ת, רופא בהתאחדות לכדורגל במספר נבחרות בשלוש השנים האחרונות ולא פחות חשוב - מתנדב במספר עמותות שונות וייחודיות.

לי, ספר קצת עלייך:
"אני רופא משנת 2008, אורתופד מומחה משנת 2014. עברתי מאז תת התמחות בארה"ב באורך של קצת יותר משנתיים. חזרתי לארץ בשנת 2017 ומאז אני כאן".

החיבור שלך לספורט מגיע מאהבה לספורט או מאהבה לטיפול בספורטאים?
"אני חושב שמדובר על שילוב בין השניים. כל החיים הייתי בספורט, אמנם לא בצורה מקצועית, אבל תמיד מחובר לספורט, בעיקר ספורט ימי. גדלתי ליד הים ועד היום אני עושה קייט, שוחה ורץ בים ולפעמים גם כדורעף חופים. אני מאוד אוהב כל מה שקשור לים, לא משנה מאיזה צד שלו.  סבלתי מפציעה באיזור המפשעה ועברתי תהליך שיקומי שנתן לי פרספקטיבה על פציעת ספורט, טיפול שיקומי וטיפול בספורטאים ועל מה הם חווים מעבר להיבט הפיזי, אלא גם בפן המנטאלי. אני מאוד מתחבר לעבודה עם ספורטאים, אנשים בריאים שיש להם מוטיבציה מאוד גבוהה לחזור לעשות את מה שהם אוהבים, אם זה במגרש כדורגל או כל ספורט אחר. כיף לעבוד עם החבר'ה האלה. אני נהנה וזה נותן לי סיפוק כאשר שחקן בא אלי עם בעיה בברך, בכתף או בירך, עובר תהליך שיקומי וטיפולי, אם בניתוח או לא, ואחר כך אני רואה אותו חזרה במגרש, שולח לי סרטון שלו עם כדור - זה באמת הסיפוק הכי גדול שאני יכול לקבל".

דיברת על הים, יש לך רישיון של סקיפר ואתה משלב את זה עם עבודה קהילתית, תוכל להרחיב?
"אחד מתחומי ההתנדבויות שלי זה שילוב בין האהבה לים וכל הרקע הטיפולי רפואי. יש עמותה שנקראת 'מפרשים', שמייצרת הפלגות טיפוליות בים וזה מצריך גם ליווי רפואי. ברגע שיש מישהו שהוא גם סקיפר וגם רופא זה יכול להשתלב טוב בעמותה. אני מגיע ונהנה להיות איתם בים וגם מביא את הרקע הרפואי שלי. לראות את השינוי שסדרת הפלגות כזאת עושה לאנשים בכל הרקעים, מאוכלוסיות מוחלשות, מי שעברו טראומות, זה פשוט מדהים. אתה יוצא מהקרקע שאתה מכיר, יוצא לאיזשהי חבורה סגורה ומרגיש הרבה ביטחון במקום הזה, הדברים שיוצאים שם והתהליכים. בשביל להפעיל את הסירה הזאת לא מספיק אותי ועוד שני אנשים, צריך צוות ולראות את העבודה והתקשורת שמתרחשת שם זה מדהים. הים פותח אנשים ואני מאוד מתחבר לזה".

סיפרת קצת על ההתנדבות בים ושיש גם אחרות. אחת מהן הייתה בטוגו בשנת 2019.
"מאז שסיימתי לימודי רפואה, הבנתי שאני סך הכל בן אדם בר מזל. נולדתי במדינה עם רמת רפואה ולימודי רפואה מצויינים, ובטיולים שלי ברחבי העולם ראיתי שיש אנשים שאין להם את המזל, היכולות, הידע, המתקנים והציוד. מאוד היה חשוב לי העניין של ניתוחים בעולם. חיפשתי כל הזמן דרך עמותות איך להתנדב. בסופו של דבר טסתי לכנס בצרפת של מנתח כתף והוא סיפר שם על ההתנדבות שלו בטוגו, מדינה קטנה במערב אפריקה. העמותה שמארגנת את הנסיעות שלו הייתה בכנס, פניתי אליהם בצרפתית ושאלתי איך אני יכול דרכם להגיע לטוגו ולהתנדב. הם אמרו לי שאני לא אזרח צרפתי וזאת עמותה שעובדת רק עם צרפתים, הם נתנו לי את המייל של מנהל בית החולים בטוגו והציעו שאתקשר מולו. זה אכן מה שעשיתי, וזה יצא מדהים. הוא קיבל אותי באהבה, נדלק על היוזמה ורצה שאגיע. הייתי יכול לתכנן את ההגעה שלי בתאריכים מסויימים שידעתי שהם מאוד נוחים לי. זה היה נוח להם כי הם ידעו שאני מגיע חצי שנה, כך שמראש והם אספו מקרים מיוחדים שכאשר אגיע אוכל לטפל בהם. פירסמו ברדיו המקומי שמגיע הרופא מומחה מבחוץ. אז באמת הגעתי והייתי שבועיים שם בבית החולים. הדרכתי את הרופאים המקומיים והבאתי איתי מהארץ ציוד שנתרם על ידי חברות בארץ שאני עובד איתן ביום יום.

השארתי חלק מהציוד שם אחרי שהסברתי להם איך הם יכולים לעבוד ולעזור לחולים איתו. היו שם הרבה חבר'ה וזאת הייתה חוויה מאוד מספקת מבחינתי. היה שם טיפול לאנשים כמו שהיה בישראל לפני כ-80 שנים. היו שם אנשים עם שברים שנשארים עם משקולת ומתיחה ברגל במשך שבועות בבית חולים ומחכים שהשבר יתחבר או שיגיע כסף או ציוד כדי שיוכלו לקבל טיפול על מנת שיוכלו לחזור ללכת. כאשר הגעתי עם הציוד הזה, עשינו את הניתוחים האלו, שיקמנו ושחררנו אותם מהר מבית החולים במקום שיהיו שבועות עם המתיחה הזאת. רציתי להמשיך עם זה ואז הגיעה הקורונה וקצת טרפה את הקלפים. עכשיו אני מארגן משלחת שלמה של 8 אנשי צוות, 6 רופאים אורתופדים מכל מיני תחומים, פיזיוטרפיסטית ואח חדר ניתוח, עם הרבה ציוד רפואי, והם נוסעים לצפון מזרח טנזניה, לבית חולים גדול שם. המטרה שלנו היא לקיים כל יום הרצאה בנושא אחר באורתופדיה ולראות איזה נושאים לוקים בחסר במערכת, במחלקה, וללמד אותם. הם ילמדו את המתמחים שלהם והמתמחים את המתמחים הבאים וככה האוכלוסיה תוכל להרוויח מזה לאורך שנים ולא רק להיות תלויה באותו בן אדם שמגיע ומנתח למשך שבועיים את הניתוחים שהוא מכיר והולך. המטרה היא באמת להשאיר את האימפקט הזה, כי זה מה שחשוב ומה שעושה את ההבדל בסופו של דבר לאוכלוסייה המקומית".

לומדים 7 שנים רפואה אחרי זה יש 6 שנים התמחות ומן הסתם בשבועיים האלו נתקלת שם בדברים שלא ראית לפני כן בעבודה בארץ. איך הרגשת ברמה האישית והאם זה תרם לך ברמה המקצועית כרופא?
"יש להם בעיות שבמדינה כמו מדינת ישראל, עם רופאים זמינים ורמת הרפואה הטובה, לא מגיעים למחלות ברמה כזאת מסובכת, ועוצרים את הדברים הרבה לפני. זה השפיע עלי בהמון רבדים, אמונות אחרות של אנשים, אנשים שרגילים כבר אלפי שנים ללכת לרופא של הכפר שהוא בכלל לא רופא מערבי, ורק אם הטיפולים שלו נכשלים אחרי כמה חודשים להגיע לרופא מערבי, אולי. הם הגיעו עם בעיות אחרות ומחלות אחרות כמו: שחפת או מלריה ואיך הם משפיעות על הגוף. גם שאתה כבר מנתח משהו ונכנס לחדר ניתוח, אז האתגרים שעמדו לפני שונים לגמרי, כי בישראל יש לך את כל מה שאתה רוצה בחדר ניתוח ואתה מתכונן לזה כמו שצריך. ככירורג וכמנתח זה תרם לי המון מבחינה מקצועית. פתאום אתה יוצא מאיזור הנוחות שלך ומחדר הניתוח שאתה אוהב ומנסה לחשוב על פתרונות יצירתיים איך לצאת מכל מיני בעיות שיהיו במהלך הדרך. הרבה פעמים התייעצתי עם חברים מהארץ בזמן שהייתי שם כדי לשמוע רעיונות. אני חושב שעכשיו, כאשר נצא עם משלחת של אנשים, כל אחד יוכל לעזור ולתת את הדעה שלו.  אני בטוח שזה ייתן את האימפקט שאנחנו רוצים".

יש איזשהו מקרה חריג שהיה באפריקה, סיפור רפואי שאתה יכול לחלוק אתנו?
"היו מספר מקרים. הגידול העיקרי שם הוא תירס, מזה הם עושים בצק, קמח וזה בעיקר האוכל שלהם. יש להם מכשיר מסויים עם סכינים ולשם הם זורקים את התירס שיקלף ויחתוך אותו. הגיעה אליי ילדה בת 4 שהכניסה את היד למכונה וזה חתך לה הרבה מאוד גידים. היא הגיעה עם יד מרוטשת וזה אנחנו פחות רואים, בטח כאשר מדובר בקילוף של תירס. הפציעה הייתה מאוד קשה וידעתי שגם כאן היכולות שלי יחסית מוגבלות ויהיה לי קשה לראות עצבים מאוד קטנים ביד ובאצבעות, בטח אם אין לי מיקרוסקופים כמו בארץ. כל מה שיכולתי מבחינת כלי דם, גידים, חיברתי. קיבלתי אחרי זה תגובות מהרופאים שנשארו שם ואמרו לי שהיא סך הכל מתפקדת עם היד יפה, וזה היה ממש כיף לדעת את זה. היה עוד מקרה לילד בן 6, שסבל ממחלה שמשפיעה על האזור של הברך וגורמת לרגל להתעוות לכיוון פנים, כך שנוצרים מעין רגלי O. בישראל ההורים יותר שמים לב ומאוד מוקדם הולכים לרופא ואז המחלה נעצרת בשלב יותר מוקדם והטיפול יותר קל מבחינה ניתוחית. אותו ילד הסתובב כבר שנים עם המחלה הזאת והרגליים הלכו והתעוותו, כך שממש קשה לו ללכת, קשה לו לדרוך, יש לו כאבים ברגליים. לקחת ילד כזה ולעשות לו טיפול בשלב כזה של המחלה זה אתגר מאוד גדול מבחינה ניתוחית ומבחינת השיקום. התייעצתי עם אורתופדים שעוסקים ברפואת ילדים בארץ, ותכננו יחד איך אנחנו מנתחים. התמונה שלי בפרופיל הווטסאפ היא אני נותן כיף לילד הזה לאחר הניתוח והוא עם חיוך גדול. הצלחנו ליישר לו את הרגל ואני מקווה שהוא עכשיו נהנה ברחבי טוגו".

מה קרה קודם: הרצון שלך לעזור ולהתנדב או הידיעה שאתה רוצה להיות רופא?
"החברים שלי מספרים שמאז שהם זוכרים אותי רציתי להיות רופא. סבא וסבתא שלי ז"ל היו רופאים. סבא שלי היה מנהל מחלקת פלסטיקה וסבתא שלי הייתה פרופסור מן המניין בפתולוגיה. בחופשים הייתי הולך איתם כילד לבית חולים, מסתכל על הצבעים במיקרוסקופים בלי לדעת אפילו מה אני רואה, אבל זה היה נראה לי צבעוני וציורי ועם צורות ומאוד התחברתי לזה. דווקא בבית הספר בתיכון אמרתי אולי ננסה פיזיקה או מחשבים, אבל לא התחברתי והחלטתי שהרפואה זה הכיוון שאני הולך אליו. אחרי שהשתחררתי לא עשיתי טיול אחרי צבא ולא כלום. ביום השחרור הגעתי להדסה ירושלים והתחלתי את הלימודים. זה היה ועדיין מסע מדהים, אני מאוד אוהב מה שאני עושה. אני משלב התנדבות ונתינה עם הידע והיכולות המקצועיות ברמה הכי גבוהה".

העבודה שלך מאוד מגוונת: מצד אחד לעבוד עם ספורטאים, באפריקה זה היה דברים אחרים לגמרי, בקליניקה זה משהו אחר. יש משהו שאתה יותר נהנה לעשות?
"קודם כל אני מאוד אוהב לגוון. הרבה מהקולגות שלי נמצאים רק בבית החולים או רק בפרטי ואני מאוד אוהב את הגיוון הזה. אבל אין ספק שהעבודה עם ספורטאים וצעירים שאתה מחזיר אותם למגרש, בין אם בנבחרת או בקליניקה בבית חולים, נותנת את הסיפוק הגדול ביותר".

גם בעבודה עם ספורטאים גיוונת, ספר קצת על העבודה שלך עם הספורט האמריקאי?
"בתת התמחות בארה"ב הייתי בשני מקומות: לנוקס היל, שזה אחד המקומות הראשונים שם התחילה תת התמחות בספורט. יש שם מרכז מחקר עצום ועובדים שם מהנדסים, תזונאים, פיזיותרפיסטים ומומחי מחקר והמטרה היא מניעת פציעות וקידום הטיפול בפציעות. המקום השני זה ייל - אוניברסיטה מהטובות בעולם. בשני המקומות ספגתי כמה דברים: 1. אם אתה רופא ספורט בארה"ב, אתה לא רופא ברך, או ירך או יד. אתה רופא של הספורטאי מכף רגל ועד ראש. אם אתה הרופא של הקבוצה, אז אתה הרופא שאליו מגיעים עם כל בעיה. מבחינתם אתה מומחה לקרסול, למרפק ולהכל. זה מה שהנחילו בי. כאשר אני מסתכל על הפצוע או על השחקן - אני מסתכל עליו מכף רגל ועד ראש וכך אני מטפל בו. זה מה שאני מבקש מהשחקנים, שיבואו אלי עם כל בעיה. הדבר השני זה שיתוף פעולה. מכון המחקר הכיל הרבה מאוד דיסיפלינות. הרופא לא היה שם אינסטנציה עילאית או ייחודית, ההיפך, העבודה משותפת ורק שיתוף הפעולה הזה יביא לתוצאות יותר טובות אצל כל מטופל, בטח אצל ספורטאי עילית. אני חושב שיש לי את המזל הגדול להיות פה בנבחרת הזאת עם צוות שחושב כמוני ומאמין בזה כמוני, מהמאמן ועד אחרון האנשים. יש פה שת"פ מדהים ועבודה למען מטרה משותפת וכל אחד לומד ושומע מהשני, ככה זה צריך לעבוד. גם בארץ אני עובד עם המון פיזיותרפיסטים והידרותרפיסטים ואין ספור אנשים שעובדים בתקשורת הרמונית. ברגע שיש תקשורת, גם אם לפעמים דברים לא הולכים כמו שמתוכנן, אז מדברים ומנסים לפתור יחד".

"במהלך התת התמחות יצא לי להיות הרופא של הניו יורק ג'טס, קבוצת פוטבול ב-NFL והניו יורק איילנדר, קבוצת הוקי ב-NHL. בארה"ב הספורט ברמות הכי גבוהות ברמה הכספית והמקצועית. יש הרבה מה ללמוד מהם והבאתי הרבה מזה לפה. זאת הייתה חוויה מדהימה להיות בטופ של הספורט בעולם, ראות איך עובדים שם, מה חשוב ומה לא, איך אפשר לעזור לספורטאים מבחינה מנטאלית ופיזית. אני מביא את כל הידע הזה לארץ ולנבחרת ולכל מקום שאני הולך".

מה ההבדלים בין לעבוד עם שחקני פוטבול ולהוקי לכדורגלנים ישראלים?
"יש הבדלים. בכל ענף ספורט יש מעין טייפ-קאסט. שחקני הוקי הם פייטרים, לא מעניין אותם אף פציעה, הם רק רוצים לחזור למגרש ולקרח. גם כשסובלים משברים, הם רוצים לחזור עכשיו לקרח. שחקני פוטבול הם פי 4 יותר גדולים, אבל אם יש פציעה הכי קטנה בבוהן הם מבחינתם מושבתים. עד שלא נותנים להם את כל המעטפת הם לא יחזרו למגרש, גם אם המשחק בעוד שבוע. שחקני כדורגל הם שילוב של שני הדברים האלו יחד. מה שיפה בעבודה הזאת זה לנסות להבין ולהכיר את החבר'ה, איך לגשת לכל שחקן ולהסביר לו. גם אם יש מישהו שחושב שזאת בעיה רצינית אפשר להרגיע ולתת לו את היכולת לחזור מהר. ואם בן אדם יש לו פציעה קשה והוא רוצה לחזור יום למחרת למגרש, כאן התפקיד דווקא להרגיע אותו ולהסביר לו שצריך לעשות שיקום".

נשארו שאיפות לעתיד?
"אני חושב שפיתוח ההתנדבות אצלי והנסיעה לאפריקה ולמדינות אחרות בעולם, לשתף מידע וידע ולהדריך ולהכשיר, זאת המתנה הכי גדולה שלי. כמובן צריך להמשיך להתפתח ולהתקדם ברמה המקצועית. תחום רפואת ספורט כל הזמן מתפתח, כל הזמן יש מחקרים חדשים, ברמת הכושר, איך למנוע פציעות ועוד וצריך להנחיל את הידע. חלק מהדברים חשוב להעביר גם למאמנים. הייתי חלק מזה כאשר ההתאחדות לכדורגל לקחה את הכשרת המאמנים אליה. אני מעביר שם הדרכה ואומר למאמנים להיעזר בנו, בצוות הרפואי. הם רוצים כמובן שהשחקנים יחזרו בריאים למגרשים ואנחנו עובדים למען מטרה משותפת - שהשחקן יהיה בריא לטווח הארוך ולא רק למשחק היום או מחר. חשוב להבין את השיקולים האלו בכל הרמות: ברמת המאמן, מאמן הכושר, פיזיותרפיסטים. עבודת הצוות שמתרחשת כאן בנבחרת תעבור לקבוצות הגדולות והקטנות בישראל".

לאתר של ד"ר לי יערי - לחצו כאן