נזכרים באחים

שחקני העבר, ז'אן טלסניקוב, איתן מזרחי וניר חזות חולקים אבל משותף – כולם אחים שכולים

איתן מזרחי

איתן מזרחי, בעבר שחקן בית"ר ירושלים, זומן לנבחרת האולימפית של ישראל והיה באחד מרגעיו המאושרים בקריירה, אלא שאז התבשר על הרע מכל.

ביום שני, ה-15 בפברואר 1993, אחיו, חזי מזרחי, נרצח בפיגוע דקירה בשכונת ארמון הנציב. "זה היה יום שהתחיל בשמחה, והפך לעצוב מכולם", נזכר איתן. "הייתי בנבחרת האולימפית, בשפיים, והתכוננו למוקדמות אליפות אירופה. בסביבות 8:00 דפקו לי בדלת. ד"ר מרק רוסנובסקי, שלמה שרף ואייל ברקוביץ' נכנסו לחדר, והרגשתי שמשהו שונה קורה. לא חלמתי שזה מה שיהיה. התחלתי להריץ מחשבות, חשבתי אולי עשיתי משהו לא בסדר. לאט לאט התחילו לומר לי בצורה עדינה שאני צריך להיות עם המשפחה שלי.

"נסענו לירושלים בלי להדליק את הרדיו ולא ידעתי שום דבר, אבל הבנתי שקרה משהו כאשר הגענו לאזור ארמון הנציב והיה שם בלגאן גדול. ואז בישרו לי על הרע מכל. אחי ואבא שלי חיכו בתחנת האוטובוס כמו בכל יום בדרך לעבודה ואז מחבל הפתיע אותם. אחי נאבק בו, אבל נדקר בלב וצנח.

"היינו מאוד צמודים, הוא אהד את בית"ר והיה מלווה אותי בכל משחק. זאת היתה עונה שנעה בין שמחה לבין עצב אדיר שלעולם לא יישכח מבחינתי. הקהל של בית"ר תמך בי בצורה מדהימה, אנשי המועדון והתקשורת נתנו לי חיבוק שלא אשכח. זה אסון שיישאר אתנו לעד. כאב אדיר, שאנחנו עדיין מתמודדים אתו".

באילו רגעים בחיים הוא הכי חסר לך?
"החיסרון הוא תמידי. הוא ליווה אותי ברגעים טובים ופחות טובים, הקשיב, הבין ייעץ. הוא היה בחור מאוד חכם, כל שאלה זכתה למענה מצדו והוא נתן לי גב. הליווי שלו היה מעבר לאירוע ספציפי".

האם יש משהו ממנו שאימצת לעצמך בחיים?
"אימצתי ממנו את כושר ההישרדות לכל דבר שקורה בחיים. קבלת ההחלטות שלי השתנתה מאז. קיבלתי פרופורציות לחיים. את כל מה שקיבלתי אני מוכן לתת בשביל לשבת עם אחי ואבא שלי חצי שעה, אבל זה לא יכול לקרות. השמחה תמיד מהולה בעצב. זה חי אתי יום יום, בשבתות ובחגים".

החיבור של שניכם לכדורגל?
"חזי נהג לקחת אותי למשחקים של בית"ר וכך נולדה האהבה לקבוצה ולכדורגל. הוא זיהה את הפוטנציאל הטמון בי, החליט לקחת אותי להיבחן בקבוצת הילדים של בית"ר ירושלים ומשם הכל היסטוריה. גדלנו בשכונת ממילא ליד ימק"א, משפחה בית"רית ושכונה בית"רית".

ז'אן טלסניקוב

ב-2.5.2005 איבד ז'אן טלסניקוב את אחיו היחיד, סמ"ר דן טלסניקוב ז"ל, חייל מצטיין בסיירת צנחנים שנפל בעת שירותו הצבאי.

"אני ואחי דן טלסניקוב היינו מאוד קרובים", מספר ז'אן. "הוא חסר לי מאוד. יש לי חור בלב מאז שהוא נפל, הכאב לא נגמר וזה כאילו היה עכשיו".

סמ"ר דן טלסניקוב מסיירת צנחנים נפל בקרב סמוך לטול כרם, בזמן שהכוח אותו הוביל נתקל במחבלים אשר תכננו לבצע פיגוע. דן נפגע מכדור בראשו, שחדר את הקסדה וגרם למותו. הוא פונה במסוק לבית החולים תל השומר ונפטר מפצעיו בדרך. ערב קודם לכן ליווה ז'אן את אחיו לתחנת הרכבת והיה האחרון מבני משפחתו שנפרד ממנו לשלום.

"הוא היה בחור מיוחד, מדהים. הוא כל כך אהב מוסיקה וספורט והיה אוהד של בית"ר ירושלים. בבסיס שלו דאגו להקים חדר כושר לזכרו באמצעות תורם מארה"ב. הוא היה ברגילה והתנדב לחזור לפעילות המבצעית, הוביל כוח, נפל למען הגנת המדינה ובמותו ציווה לנו את החיים".

איך המוות שלו השפיע עלייך?
"זה משנה אותך. זה לקח אותי למקום חיובי, שעליי לחיות את החיים במלואם ולא לבזבז אותם או להתלונן. לא צריך להיות אומלל ולהציג עצמך ככזה. צריך להגיד תודה לבורא עולם על הכל. זה שינה לי את התפישה לחיובית בכל דבר".

באילו רגעים בחיים הוא הכי חסר לך?
 "כל יום, זאת ריקנות אינסופית. זה מרגיש פיזית כמי שאיבר שלו נגדע, אבל אני עדיין חש אותו. תחושה פיזית של משהו שקיים, אבל לא רואים אותו".

האם יש משהו ממנו שאימצת לעצמך בחיים?
"התמדה. לימדו אותנו דרך ארץ, מעל הכל עומד הבנאדם. הייתי לוקח ממנו את היכולת לאהוב בריות".

החיבור של שניכם לכדורגל?
 "דן אהד את בית"ר ירושלים ואת נבחרת ישראל בעיקר בגלל שאלו המקומות בהם שיחקתי. הוא מאוד אהב לשחק כדורגל, אבל למד ביבנה בחינוך מסורתי ולכן לא המשיך לקריירה מקצוענית". 

ניר חזות
ב-30 במרץ 1993 בשעת בלילה נרצחו רב סמל דניאל חזות וחברו מוטי ישראל במהלך משמרת ליד צומת תלמי אלעזר, קרוב לוואדי ערה. המחבלים שרצחו אותם היו מחופשים לאנשי צה”ל במדים, עם כיפות על ראשם, ונסעו במכונית פורד סיירה לבנה, הדומה למכונית הבילוש של המשטרה.

דניאל היה בן 32 בנפלו. הותיר בת זוג וילדה, ספיר, שנולדה ימים ספורים לפני נפילתו, הורים ואחים. ניר חזות הוא אחיו הקטן של דניאל. ניר שיחק במדי מכבי קרית גת והבקיע צמד בניצחון 0-4 המפורסם בקרית אליעזר מול מכבי חיפה בעונת 2001/02.

"במרץ 1993, אחי הגדול, שוטר בתפקידו, נרצח על ידי מחבלים. כבר מאז היה לי צורך מסוים להתגייס לקרבי, גם אם זה על חשבון הכדורגל, ומעולם לא התחרטתי על ההחלטה להתגייס לגבעתי ולהפוך לקצין קרבי", מעיד ניר.

באילו רגעים בחיים הוא הכי חסר לך?

"קודם כל ביומיום, אבל בעיקר ביום הזיכרון. בחודש ניסן לא עולים לבית העלמין, אז באזכרות אנחנו לא יכולים להגיע לבין העלמין. הוא חסר לי בחגים ובעיקר בחג פסח, בגלל שהרצח שלו קרה סמוך לחג. הוא חסר לי גם כאשר אנחנו פוגשים את בתו עם הנכד".

החיבור של שניכם לכדורגל?
"גדי ודני, האחים הגדולים שלי, אהדו את הפועל באר שבע בימי האליפות ואני זוכר זאת בתור ילד".