סיפור ההינצלות המדהים של יענקל'ה גרונדמן, הילד שלימים יהפוך להיות מאמן נבחרת ישראל. מתוך: ספר "כדורגל - סיפור אהבה" מאת שלמה אברמוביץ'
במאי 1942, פחות משלוש שנים לאחר שנולד, החל המשחק הגורלי ביותר בחייו של יענקל'ה גרונדמן. משחק מחבואים לחיים ולמוות מול חיית ההשמדה הנאצית שכבשה את פולין. קלגסי האס.אס. ומשתפי פעולה מקומיים חפשו אחר יענקל'ה ומשפחתו באינטנסיביות רבה כדי לשלח אותם, יחד עם שאר יהודי מחוז קילץ, אל תאי הגזים. אלא שמקום המסתור שנמצא למשפחת גרונדמן התגלה כמחבוא יעיל. בור של 2 מטר על 2 מטר, שכוסה בלוח עץ גדול, קרשים וקש ולא התגלה משך שלוש שנים.
כמו כל שאר המשחקים בהמשך חייו, גם במשחק הזה של גרונדמן השתתפו 11 שחקנים. הוא עצמו, שהיה הילד הקטן היחיד בבור; אמו, הנדלה ז"ל, ממנה ירש יענקל'ה את הלחיים התפוחות ואת החיוך הנצחי; אביו, גבריאל ז"ל; אחותו הבכורה רושקה תבד"ל; אחותו ליפשה ז"ל; אחיו לאון ז"ל; אחיו יוסק'ה; בן הדוד יצחק שטיגובסקי ז"ל ועוד שלושה דודים. בסך הכל 11 נפשות, שנדחסו אל הבור הקטנטן בתחתית אסם של איכר גוי, תושב כפר קטן בפרברי העיר פרושוביץ, הנמצאת במרחק 30 ק"מ מקרקוב.
האיכר היה הנוצרי היחיד באזור שהעז להמרות את הוראות צבא הכיבוש הנאצי, תוך נטילת סיכון איום לו ולבני משפחתו. ביתו היה מרוחק מהעיר כדי חמישה ק"מ, הסיורים של משמרות הצבא הנאצי בסביבת הבית לא היו תכופים וכך הצליח במלאכת ההסתרה, עד סוף ינואר 1945.
הקשר עם האיכר הפולני נוצר בעזרת אחד מדודיו של יענקל'ה, בעל מראה ארי, שטרם הכיבוש הנאצי היה חובב סוסים ולפני פרוץ המלחמה ניהל עם האיכר מעט עסקים. הוא לא העלה אז על דעתו, שבקרוב ייאלץ לבקש מהאיכר להגן על משפחתו מפני משלוח אל מחנות המוות.
גם העיסוק של האבא, גבריאל גרונדמן, סייע לכך שהאיכר החליט לסכן את חייו. גרונדמן האב עסק בסחר בתבואות. היו לו שני בתים ותחנת קמח ולאיכר היה ברור, שיוכל להיות מתוגמל כראוי.
לאחר שנפלה ההחלטה להסתתר בבית האיכר, נחפר בור בגודל שני מטר על שני מטר באסם הצמוד לבית. האסם שימש לאחזקת קש עבור הסוסים שגידל האיכר ומעל לבור הונח לוח עץ גדול שהוסתר בערימות של קש, מהן לעסו הסוסים.
בבור הזה גדל יענקל'ה מגיל 3 עוד גיל 6, רוב הזמן בשכיבה, במעט החלל שנותר עבורו. את הצרכים עשו כל 11 הדיירים בבור עצמו. בתוך החלל הדחוס והחשוך הזה עישנו המבוגרים חתיכות עיתון מגולגלות, ששמו בהם מעט מהקש שכיסה את הבור. מדי פעם העז מישהו מהמבוגרים להרים את לוח העץ ואת מעטה הקש שמעליו, לטפס בסולם קטן שהוצמד אל דופן הבור ולפנות את הצואה. הבור הצפוף והמצחין שרץ כינים ורמשים, שיצאו מהאדמה ומערימות הקש שכיסו אותו.
הבגד שלבש יענקל'ה בכל אותה תקופה היה כותונת בד גדולה מכפי מידותיו. בזכות גודלה, יכול היה יענקל'ה הקטן להמשיך וללבוש אותה למרות שגופו הלך וגדל במהלך אותן שנים.
מעט המזון שהגיע אל הבור היה לחם יבש ותפוחי אדמה, שהיו מובאים אל 11 המתחבאים אחת לשבוע. אחד הדודים של יענקל'ה, סוחר הסוסים בעל המראה הארי, היה מעז לצאת מהבור בחסות החשיכה ולמצוא מעט מזון. לפעמים העז גם לצאת לעיר עצמה ולדאוג למזון מעט יותר איכותי מלחם ותפוחי אדמה.
במהלך שלוש השנים היו גם תקופות מתוחות מאוד. הנאצים השתוללו, ההלשנות על יהודים מתחבאים גברו ואספקת המזון אל הבור הקטן והצפוף חדלה כמעט לחלוטין. אחת התקופות המתוחות ביותר היתה לאחר כשנה בבור. חמישה נוצרים מפרושוביץ נרצחו בידי הנאצים רק משום שלא היתה להם תעודת זהות. כפריים אחרים, שנחשדו בהסתרת יהודים, הוצאו להורג. במצב שנוצר, היה חשש ממשי להלשנה מצד כל אחד מדיירי הכפר הקטן ולפיכך פסקו לחלוטין גיחות המזון של הדוד. כתוצאה מכך, חלפו לעיתים למעלה משבועיים ללא אספקת מזון אל הבור.
פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא הגיע אף פירור לחם אל 11 המסתתרים היה 17 יום, בהם אסור היה ליענקל'ה, הילד הרעב בן הארבע, להשמיע הגה אחד של מחאה או של בכי. במקרים אחדים, כשלא יכול עוד לשאת את הרעב, נתנו לו המבוגרים למצוץ מעט מסיגריות הקש שלהם. מייד אחר כך יענקל'ה הקטן היה נרדם.
בימים בהם הגיע מעט אוכל אל הבור, היתה הנדלה, אמו של יענקל'ה, מחביאה את המנה שהוקצתה לה מתחת לחולצתה וכשמצאה שעת כושר היתה מגששת במרווח הצר שבין השוכבים בבור, מוצאת דרכה לעבר בטנו של יענקל'ה השוכב ומניחה עליה את פרוסת הלחם או את פיסת תפוח האדמה. כשיענקל'ה היה חש במזון המונח על בטנו, הוא היה שולח את אחת מידיו כלפי מטה, ממשש את המנה שהוקצתה לו ומושך אותה בזהירות לעבר פיו.
בשעה שיענקל'ה שכב על גבו באפילה ובצחנת הבור, משך 30 חודש, נתפסו כל היהודים בעיירה ובסביבותיה והוסעו ברכבות לנסיעה בכיוון אחד, אל מחנות ההשמדה.
בלוח הזיכרון שהוצב לימים על ידי יוצאי פרושוביץ נכתב:
"האבן הזאת תהיה מזכרת נצח לזכר הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וטפינו הקדושים מהעיר פרושוביץ והסביבה, במחוז קילץ, הי"ד שנהרגו, נחנקו ונשרפו אחרי עינויים קשים על ידי הנאצים הארורים ימ"ש, בשנות השואה: תרצ"ט-תש"ה".
יענקל'ה הקטן ובני משפחתו נצלו מהגורל של כל שאר יהודי המחוז ולאחר שלוש שנים מתחת לפני האדמה יצאו הוא ובני משפחתו אל האור ואל החופש.
מי שראתה אותו ברגע היציאה מהבור היתה פֶלַה שטיגובסקי, כיום תושבת רמת גן, שכונתה בידי יענקל'ה "הדודה פלה". לימים היא נשאה לבן הדוד של יענקל'ה, יצחק שטיגובסקי, שהיה גם הוא בבור במשך כל התקופה.
פלה: "ראיתי את יענקל'ה ביום הראשון לאחר יציאתו מהבור. זה היה מחזה זוועה. ילד חיוור, עם ראש גדול, שמתאים לילד בגיל שש, גוף קטנטן של ילד בן ארבע, שלא צמח ולא התפתח במרווח הצר שהיה בבור. הידיים היו מצומקות. עור ועצמות ממש. הרגליים היו דקיקות ללא טיפת שרירים. מי היה מאמין, שהרגליים הדקיקות האלו יהיו פעם רגליים של כדורגלן עם בעיטה אדירה כמו של יענקל'ה".
בחבורת היוצאים מהבור ראתה פלה גם יצחק שטיגובסקי, שאחר כך היה לבעלה. "הוא היה בגובה 1.88 מטר ושקל אז 38 ק"ג. ממש שלד מהלך, שצעד בקושי, בגרירת רגליים. הוא נכנס לבונקר בגיל 24 ויצא ממנו בן 27. שלוש שנים בכוך החשוך והנורא ההוא, צמוד ליענקל'ה הקטן".
כשיצאה משפחת גרונדמן מהבור, יענקל'ה בכה. כנראה שזה היה הבכי המשמעותי הראשון שלו מאז נכנסו לבור. האנשים סביב עוד הלכו על בהונות. לוחשים. מפוחדים. לא מאמינים שהסכנה חלפה. הבכי הקולני של יענקל'ה הקטן החריד אותם וכולם אמרו ליענקל'ה לשתוק. בן דודו, יצחק, לקח אותו אל מתחת למעילו ולחש לאוזנו: "אם אתה לא מפסיק לבכות עכשיו, אני זורק אותך למים". האיום עשה את שלו. יענקל'ה, הקטן, הרעב והמותש, חדל לבכות מייד.
לאחר היציאה מהבור שב גבריאל גרונדמן לעסוק במסחר בקמח והפעיל גם מאפיה קטנה. חלק מהרווחים שלו הפריש לאיכר הגוי. לימים, טרם עליית המשפחה מפולין לישראל, החליט גבריאל גרונדמן לפצות את האיכר על הסיכון שלקח במהלך המלחמה והעניק לו שני בתים ואת חנות הקמח שהיו בבעלותו.
הקשר עם האיכר הפולני נמשך גם לאחר עליית המשפחה לישראל. גבריאל המשיך לשלוח לו בדואר ארגזי תפוזים תוצרת יפו. את התפוזים יקרי המציאות אכלו האיכר ובני משפחתו. מהקליפות הוא ייצר ריבות ויין.
מכריו ומעריציו הרבים של יענקל'ה גרונדמן תוהים לא אחת, מה מתוך אופיו ואורחות חייו עוצב בשנות הזוועה ההן, בבור בפרושוביץ. האם האמונה שלו באלוהים? הנכונות יוצאת הדופן לסייע לזולת? האופטימיות המתפרצת? החיוך התמידי? השתקנות? הסלחנות? מתן כבוד לזולת? חברות אמת? הגאווה הלאומית? הסובלנות לאחר? הביטחון ביכולת לנצח גם כשהכול נראה אבוד?
כנראה שהתשובה היא "הכל גם יחד". כל אלו חברו יחדיו והתגלמו לכדי אותו יענקל'ה גרונדמן היחיד והמיוחד, נשוא הערצתם של אלפים בכל המדינה.