בין שער לשער, גלזר תמיד ידע גם להצחיק

שייע גלזר, שהלך אתמול לעולמו בגיל 91, היה אחד מגדולי השחקנים בתולדות הכדורגל הישראלי. ביטחון עצמי מעולם לא חסר לו והוא ניחן גם בחוש הומור יוצא דופן. ליקטנו 3 סיפורים שמזכירים למה כל כך אהבנו אותו. יהי זכרו ברוך

כתב: אשר גולדברג
צילומים: יוסף תיאודור פלשקס

28/10/1950 - שלושער מול טורקיה

מיד לאחר קום המדינה נרקמו יחסי ידידות חמים בין ישראל לטורקיה וכבר ב-1950 נוצרו קשרים בין ההתאחדות לכדורגל בתל אביב לזו שבאיסטנבול והתורכים שלחו לתל אביב את הנבחרת הלאומית שלהם למפגש ידידות נגד ישראל.

את תפקיד מאמן נבחרת ישראל קיבל לידיו המאמן ההונגרי המפורסם לאסלו סקלי, שפיתח שיטת משחק התקפית במיוחד במרכזה עמד החלוץ המרכזי של מכבי תל אביב דאז שייע גלזר. בתרגולים נצטווו כל שחקני הקבוצה, לרבות הרצים, המקשרים ושחקני האגף, להעביר כדורים ארוכים ומהירים לשטח חופשי לעבר גלזר. המאמן, שהעריץ את שייע גלזר, השווה אותו לשחקן נבחרת הונגריה בשנות השלושים, שאנגלאר. לפני המשחק אף העניק סקלי לגלזר נעלי כדורגל חדשות שהביא מאיטליה.

גלזר (שלושער) ויעקב גמבש (צמד) כבשו לזכות הכחולים לבנים באצטדיון בלומפילד ביפו. לאחר המשחק נכנס לחדר ההלבשה הישראלי מאמנה של תורכיה, פיטר מולי, שהחמיא לשייע גלזר וביקש את רשותו לחפש לו מועדון באירופה. בעיתון התורכי, 'יאני סאבאח', פורסמה למחרת המשחק הכותרת "המגן דוד ניצח".

2/12/1950 - הגומלין מול טורקיה

לאחר התבוסה לישראל התחוללה מהפכה של ממש בכדורגל הטורקי. הטורקים גייסו את השגריר סייפאולה אסיין כדי לשכנע את ראשי ההתאחדות לכדורגל לחתום על קיום משחק גומלין באיסטנבול, וזה נקבע לראשית דצמבר 1950. חלוץ מכבי תל אביב והנבחרת הלאומית שייע גלזר, שהבקיע שלושה שערים במשחק הקודם, זכה לכינוי "בן השטן". המשחק באצטדיון "אינונו" באיסטנבול נקבע כדי לשקם את כבודו של הכדורגל טורקי.

הנבחרת מישראל עוררה התעניינות עצומה באיסטנבול והכרטיסים נחטפו. בנסיעה משדה התעופה לבית המלון עברו השחקנים בעיר העתיקה של איסטנבול וגלזר, הליצן של הנבחרת, קבע כי "הבתים כאן הם בוודאי מימי הטורקים", ביטוי מוכר בישראל לתיאור דברים ישנים. לאימוני הנבחרת הגיעו אלפי סקרנים, שהצביעו אך ורק לעבר מספר 9, גלזר, ומאות יהודים מערים רחוקות, כולל אנקרה ואיזמיר.

בדקה ה-36 השתררה דממה. גלזר קיבל כדור, פרץ לעבר השער, עבר את הבלם בולנט ובעט מדויק לפינה. 0-1 לישראל. הקהל עוד לא הספיק להתאושש וגלזר הלם שוב. במבט לאחור, 64 שנים אחרי, נזכר גלזר במה שקרה: "ראיתם פעם בלם מטיח ראשו בדשא וממרר בבכי? התקפה היסטרית כזאת קיבל הבלם המנוסה של טורקיה, בולנט,
לאחר שחש אשם בשני השערים הראשונים שכבשתי. אולי חשש מהאוהדים, אולי גם ממני, ואולי זה היה יותר מדי עבור שחקן שמבצע שתי טעויות קשות בשלוש דקות. בגול הראשון פשוט קרקסתי אותו. בדקה ה-39 שוב הגעתי מול בולנט, אלא שהפעם הוא הוציא מרגלי את הכדור ובמקום להעבירו קדימה עשה קונץ ובתנועה אלגנטית החזירו לאחור לשוער תורגאי. לזה בדיוק חיכיתי. המשכתי בספרינט מהיר ולפני שתורגאי הספיק לראות את הכדור, הוא נח ברשת". ניצחון ישראלי נראה עניין ודאי, אבל הטורקים ניצחו 2-3 בסיום.

"הניצחון של טורקיה הפך את האצטדיון לרחבת ריקודים גדולה בה נטלו חלק המוני אדם", נזכר גלזר, "ובירידה לחדרי ההלבשה פילסנו את דרכנו בין המוני אדם שנשאו את שחקני הנבחרת המקומית על כתפיהם. תוך כדי כך נטפלו אלי המונים מן השבאב (הצעירים) והחלו לטלטל אותי באוויר תוך שאגות בראוו-סאנטרפור".

"בערב לאחר המשחק היה לי קשה להסתובב ברחובות איסטנבול. הכל הצביעו עלי באצבעותיהם ודיברו בשפתם, כשהם מבטאים בצורה מוזרה שם שהיה מוכר לי עד מאוד - גלזר. באותו לילה ישבנו בבית קפה מפואר מוקפים מעריצים טורקים. לפתע ניגש לעברנו גבר בשנות העמידה, הציג את עצמו, לחצנו ידיים והוא החל לדבר כשדמעות חונקות את גרונו. לא הבנו את שפתו מלבד השחקן אברהם טוריקה, שהסביר כי מדובר ביהודי מעשירי איסטנבול שגאה בי כבן עמו. כהרף עין הוא ניגש לאשתו, הוריד מצווארה רביד משובץ אבני חן וענד אותו על צווארי. הוא נישק אותי ונפרד ממני בברכת שלום בעברית".

11/7/1956 - המפגש הראשון בין ישראל ובריה"מ

ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, דרש משחקני נבחרת ישראל לעברת את שמות משפחתם לפני הטיסה לרוסיה. יעקב חודורוב הפך ליעקב הוד, יעקב ויסוקר היה ליעקב סוקר, אליעזר שפיגל שינה את שמו לאליעזר אלרואי, אמציה לבקוביץ' לאמציה לביא, דוד קרמר לדוד כרמל, יהושע גלזר ליהושע גל-זר.

70 אלף צופים מילאו את אצטדיונה של דינאמו מוסקבה. טקס הפתיחה הלהיב את רבבות הצופים, ביניהם כ-30 אלף יהודים שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות. הרוסים שלטו במשחק ללא עוררין וניצחו 0-5.

יום לאחר המשחק ביקרה נבחרת ישראל במוזוליאום בכיכר האדומה, שם מונחת גופתו החנוטה של ולאדימיר איליץ' לנין. דממת מוות שררה במוזיליאום עד שלפתע פלט שייע גלזר בקול רם "אתם רואים את היד של לנין? כל האגרוף פתוח, הוא ידע שנקבל חמישה גולים".