עמוד הביתתפריט ראשי

1956: המפגש הראשון בין ישראל ובריה"מ

9.9.2013 11:00
1956: המפגש הראשון בין ישראל ובריה"מ

מחר (שלישי) תפגוש נבחרת ישראל את נבחרת רוסיה במשחק במסגרת מוקדמות המונדיאל. אתר ההתאחדות מביא לכם את הסיפור של המפגש הראשון אי פעם בין השתיים


אשר גולדברג

הגרלת המשחקים המוקדמים לקראת אולימפיאדת מלבורן 1956 קבעה שנבחרת ישראל תקיים שני משחקים נגד נבחרת רוסיה (ברית המועצות דאז). במשך שבועות, לקראת המפגשים הצפויים, עסקה מדינת ישראל רק בכדורגל. באותם ימים הייתה ברית המועצות ונבחרת הכדורגל שלה חידה בעיני הישראלים.
בישראל, שאוכלוסייתה מנתה באותם ימים כ-1.5 מיליון אזרחים, היו רגשות מעורבים ביחס לברית המועצות, שבינה לבין המערב הפריד "מסך הברזל" (מושג שטבע צ'רצ'יל ב- 5 במרץ 1946). מחד, הייתה בישראל, במיוחד לאחר מות יוזף סטאלין, אהדה רבה לבריה"מ, שבהצבעת כ"ט בנובמבר 1947 באו"ם תמכה בהקמת מדינה יהודית; מאידך, בברית המועצות חיו מעל לארבעה מיליון יהודים, שחלק מבני משפחותיהם גרו בישראל והתקשו ליצור עמם קשר בשל הקשיים שהערים השלטון הסובייטי. מכתבים שעשו דרכם בשני הכיוונים הגיעו ליעדם רק לאחר חודשים ארוכים ולעתים כלל לא פגשו את הנמענים. היחס הדו ערכי לברית המועצות נבע גם בשל  העובדה שראשי השלטון בישראל וראשי מפלגת מפא"י השולטת היו ברובם יוצאי רוסיה, שהביאו עמם לארץ את הרעיון הסוציאליסטי בשאיפה ליצור מדינה עם חברה צודקת ושוויונית.
כאמור, ברית המועצות הייתה סגורה ומסוגרת בפני ישראלים, ועל כן נחשב הביקור ראשון של קבוצת כדורגל לאומית מעבר למסך הברזל ייחודי ויוצא דופן. בנבחרת ישראל היו שחקנים שאמרו: "אם ננצח את רוסיה ישלחו את השחקנים שלהם לסיביר", ואף אחד לא ידע באמת אם זאת בדיחה או מציאות כואבת.


משחקה האחרון של נבחרת ישראל טרם המפגש עם ברית המועצות נערך ב-1954 ביוהנסבורג, מול דרום אפריקה, והתוצאה היתה 1-2 למארחים. לאחר שנה וחצי ללא משחקים בינלאומיים החליטה ההתאחדות לכדורגל למנות את המאמן האנגלי אלברט הנרי ג'ק גיבונס למאמן הלאומי במקומו של ג'רי בית הלוי. גיבונס מינה את אליעזר שפיגל, שחקן מכבי פתח תקווה, כעוזרו. המאמן האנגלי ויתר על שחקנים ותיקים כמו אלי פוקס, מוסי ליטבק, דוביד שוויצר, שמואל ישראלי, צבי סטודינסקי ואשר בלוט ובמקומם זימן דור של שחקנים צעירים בני 18 ו-20, שכלל את שאול מתניה, אמציה לבקוביץ', נחום סטלמך, בועז קופמן, ג'רי חלדי ובנימין רבינוביץ'. את סרט הקפטן קיבל לידיו הבלם יצחק שניאור.
ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, דרש משחקני נבחרת ישראל לעברת את שמות משפחתם לפני הטיסה לרוסיה. יעקב חודורוב הפך ליעקב הוד, יעקב ויסוקר היה ליעקב סוקר, אליעזר שפיגל שינה את שמו לאליעזר אלרואי, אמציה לבקוביץ' לאמציה לביא, דוד קרמר לדוד כרמל, יהושע גלזר ליהושע גל-זר, יוסף מירמוביץ' ליוסף מירום וכו'. יצחק שניאור, שאול מתניה ומשה חלדי לא שינו את שמם. בראש המשלחת עמד ד"ר יוסף לם, שופט בית המשפט העליון.
נבחרת ישראל המריאה ב-4 ביולי במטוס "אליושין" לבריסל, ביצעה חנייה לילית בפראג ונחתה במוסקבה שישה ימים לפני המשחק. האווירה הייתה חשדנית, למרות שהרוסים קיבלו את הישראלים בצורה יפה. הישראלים ביקרו בבית הכנסת הגדול במוסקבה והשתתפו בתפילה שגרמה להתרגשות גדולה אצל האורחים ואצל המארחים. מאות פתקים הוגנבו לשחקנים מיהודים שביקשו מהם למסור אותם לקרוביהם בישראל. הנבחרת ביקרה בקרקס הגדול של מוסקבה, בכיכר האדומה ובקרמלין.
מזג האוויר היה גשום והמאמן ג'ק גיבונס התלבט באיזה הרכב לפתוח. למספר שחקנים, בהם בועז קופמן ויצחק נחמיאס, נאמר כי הגשם יקבע אם ישחקו. מספרים כי השניים פתחו את חלונות חדרם במשך כל שעות הלילה ובדקו את מזג האוויר. בחדרים בבית המלון שוחחו השחקנים בלחש בשל חשש מפני מיקרופונים סמויים של הק.ג.ב. (המשטרה החשאית של ברית המועצות, ששיטותיה היו ידועות לשימצה).

נבחרת ישראל מטיילת במוסקבה לפני המשחק

ב-11 ביולי 1956 מילאו 70 אלף צופים את אצטדיונה של דינאמו מוסקבה. טקס הפתיחה הלהיב את רבבות הצופים, ביניהם כ-30 אלף יהודים שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות. ביציע המרכזי נכתב בעברית "ברכה לספורטאי ישראל". ראשון המברכים היה יו"ר ההתאחדות לכדורגל הרוסית וסגן יו"ר פיפ"א, גרנטקין. לאחר מכן נשא יו"ר המשלחת, יוסף לם, נאום בעברית. תזמורת הצבא הסובייטי ניגנה את התקווה ומיד לאחר מכן את ההמנון הרוסי. בפני השופט מווילס, בראיין גריפיטס, הסתדרו בשורה שחקני שתי הקבוצות. ההרכב הרוסי היה על טהרת שחקנים מהבירה מוסקבה, שמונה מקבוצת ספרטק מוסקבה ושלושה מקבוצות דינמו, צ.ד.ס.ק וטורפדו מוסקבה.

הקפטנים לפני שריקת הפתיחה

ישראל פתחה עם חודורוב, מתניה, שניאור, קרמר, חלדי, רבינוביץ', נחמיאס, רוזנבויים, גלזר, סטלמך ומירמוביץ'. רוסיה עלתה עם יאשין, טישנקו, בששקין, פרמנוב, אוגיניקוב, נטו, סלניקוב, טטושין, איבנוב, סימוניאן ואילין.
שחקני נבחרת ישראל סבלו מפיק ברכיים בפתיחה ברכיים ובתוך שתי דקות כבש בוריס טטושין את שערו של יעקב חודורוב, 0-1 לרוסיה. חודורוב התאושש, הפגין יכולת גבוהה והנהיג בונקר ישראלי. רק החלוץ המרכזי שייע גלזר עמד בודד בקו האמצע, מחליף מלים עם הרוסי אלכסי פרמנוב. בדקה ה-26 כבש ולנטין איבנוב את השער השני לרוסים. סמוך לשריקה להפסקה, בדקה ה-45, קבע ניקיטה סימוניאן את תוצאת המחצית, 0-3 לרוסים . המחצית השנייה נפתחה בשתי פריצות של גלזר מול לב יאשין, ובבעיטות אותן קלט השוער בקלות. באותם ימים נחשב יאשין לשוער הטוב בעולם. הרוסים, שהורידו את קצב המשחק, חזרו להבקיע בדקה ה-71 (איבנוב) ובקה ה-79 (סימוניאן). 0-5 בסיום.


יום לאחר המשחק ביקרה נבחרת ישראל במוזוליאום בכיכר האדומה, שם מונחת גופתו החנוטה של ולאדימיר איליץ' לנין. דממת מוות שררה במוזיליאום עד שלפתע פלט שייע גלזר בקול רם "אתם רואים את היד של לנין? כל האגרוף פתוח, הוא ידע שנקבל חמישה גולים".